קונטרס מלאה הארץ דעה את ה‘

סגולת המזוזה

ידוע מרבנים וצדיקים רבים, שבשעת הצורך, כשמישהו דורש ישועה כלשהיא, אחד מהדברים הראשונים שנאמר לנו לעשות הוא לבדוק את המזוזה והתפילין שלנו. ישנם אינספור סיפורי ישועה לאחר שאחד מהם תוקן.

כולנו רוצים להרגיש יותר הרגש בתפילות שלנו, קצת יותר אמונה, או קצת יותר כסף בבנק…מי לא היה רוצה להתחיל גל של קדושה, אהבת ה‘, עושר, ובריאות בחייו ?

ידוע שיש אינספור הידורים בכל הקשור לכתיבת מזוזה ותפילין אבל לרוב מתעלמים מהחשוב ביותר!

תן לי לשאול אותך שאלה אחי, אתה יודע מי כתב את המזוזות שלך בבית?

עדיפות על סופר יראת שמים או כתב יפה?

הבה נראה, מה יותר חשוב, מזוזה יפה עם אותיות יפות למראה או לדעת שהסופר שכתב את המזוזה ירא אלוקים והיו לו כוונות נכונות בכתיבה?

הידעתם שלמחשבותיו של הסופר יש חשיבות? מה? למה אכפת לי שהסופר חשב על משחק הכדורגל האחרון, או בחדשות בזמן הכתיבה, אם הוא הוציא מזוזה יפה וכשרה, זה לא מה שהכי חשוב? האין זו המשמעות של ייפות המצוות, זה קלי ואנוהו?

עוד שאלה חשובה, למה אני צריך לקנות אצל סופר שיודע לכתוב את שמו של השם כמו שצריך? ומה זה אומר, שסופר כותב עם כוונות?

מובא מהרמח“ל בדרך עץ חיים וז”ל “כל האותיות שאנו רואים בתורה, כולם מורות על עשרים ושתנים אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם העליונים מזהרים על האותיות, ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת ספר תורה, ותפילין ומזוזות וכל כתב קודש, ולפי הקדושה שבה נכתבים– כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על האותיותיהם, עכ”ל. (מקור הרמח“ל אולי מהרמ“ק שער האותיות).

מדהים! הקדושה של ספרי תורה, תפילין ומזוזה היא עצומה, ומחשבות הסופר שותלים את הקדושה שלה!

אז אם מישהו יבחר בין כתיבה יפה לבין סופר ירא שמאים, כדאי לו לבחור בשני! וזה מובא בהלכה (נחלת אריאל –פרק ג.י”א– רבי אריה לייב שפירא אב“ד וילנא), וז”ל “אם יש סופר אחד שכותב האותיות כתיקון וכדינן וירא שמים מרבים, אע”פ שאין כתיבתו דומה לאחר שאינו מוחזק כ”כ בכשרות, יכתוב הוא.” ועוד שם, שמדברי הש”ס זו היא קיום של מצווה זה קלי ואנוהו.

בגדר חיוב כוונות בכתיבת שם ה‘

אחרי הודיה אותך את זאת, בואו נראה מה אומר הזוהר הקדוש והאר”י ז“ל על חיוב הסופרים לכוון בשעת כתיבת שם ה‘.

נאמר בזוהר הקדוש ויקרא יא ב. אחרי הסבר על כוונות כתיבת שם השם וסוד אותיותיו וז”ל “וְהָכִי בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּיִכְתּוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּגַוונָא דָּא, וְדָא אִיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי. וְאִי לָאו, לָא אִקְרֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא וְאִקְרֵי פָּגִים. וּמַאן דְּפָגִים שְׁמָא קַדִּישָׁא, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי. “

בדומה לזה בזהר אחרי 65 ב. אומר רשב”י לבנו שהיה סופר: אָמַר לֵיהּ, אֶלְעָזָר בְּרִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִזְדְּהַר דְּלָא לְמִכְתַּב שְׁמָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא כְּדְקָא יֵאוֹת. דְּכָל מַאן דְּלָא יָדַע לְמִכְתַּב שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּלְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא קִשְׁרָא דְּחַד בְּחַד, בְּגִין לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא. עָלֵיהּ כְּתִיב,(במדבר טו)כִּי דְּבַר יְיָ‘ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ‘. אֲפִילּוּ דְּגָרַע חַד דַּרְגָּא, אוֹ חַד קִשְׁרָא, מֵאָת חַד מִנַּיְיהוּ. .

דברי הזוהר הללו מפחידים מאוד גם לסופרים ונכנסים אל הקודש בלי יידע זו, וגם לקונים מזוזות ותפילים ללא קדושה.

מובא מכאן על ספר מצ”ת שימורים (מהרב הקדוש נתן שפירא, שער תפילין במהדורה של עמוד 128):

“הכותב התפילין ע”ד האמת ואינו מכוון ע”פ הכוונות, שהם פסולים בלי ספק, וכאלו קצץ בנטיעות ח”ו.”

כמו כן מובא מספר איפה שלימה מהמקובל רבי חיים שאול דוועק ז”ל, ראש ישיבת המקובלים בית אל, רבו של הכף החיים, שבלי כוונה יש לו פסול הכתבים. (חסר לי את העמוד מדויק)

בספר קול יעקב (276.6 הל‘ ספר תורה) נאמר שסופר שאינו מכיר את הכוונות צריך לכתוב לכל הפחות עם “חלוקת האותיות” שהביא הזוהר הקדוש. אבל בספר לשכת הסופר (הקירה י) מובא שמאחר שהזוהר משמע שהחלק החשוב בכתיבת שם ה‘ הוא הכוונה, לא דרך כתיבתו המעשית, ומכיוון שהכוונות הללו הם גבוהים, ואין איש יכול לתפוס, ולכן הפוסקים אינם דואגים על דברי הזוהר, ואינם כופים אפילו את דרך כתיבת השם, שהרי כמבואר ה“מגן אברהם” (כ“ה כ“ה) שכאשר דברי הזוהר אינם מוזכרים כלל בש“ס, אין אנו יכולים לכפות כאלו מנהג על הקהילה. עד כאן מהספר לשכת הסופר

אולם מקובל על כל פוסק שכל אימת שדברי הזוהר אינם נגד הש“ס, ההלכה היא כמו הזוהר (בית יוסף ל“א ול“ט, משנה ברורה כ“ה, ל“ב, כנסת הגולה כלל הפוסקין) וחייבים להבין שמה שדיבר המגן אברהם המובאה בספר לשכת הסופר הוא רק על מה שאי אפשר להכריח את הציבור ללכת לפי הזוהר.

ועוד “יסוד גדול שקבע מרן רבי יוסף קארו זצוק“ל בספרו בית יוסף (או“ח סימנים ל“א, נ“ט, ועוד) הוא, שבכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר – הולכים כמו הזוהר, ואפילו שזה נוגד את דעת הפוסקים”(– שו“ת מאמר מרדכי א‘)

ואין מי שחולק על חיוב לכוון בכלל, רק שלא כולם יכולים לעמוד בזה.

יוצא מכאן, שגם אם הפוסקין לא יכולים לכפות מנהג כזה על הקהילה, יש חשש ממשי שכתבי קודש שלא נכתבו בכוונות הראויות הם פסולים!

למה צריך כוונה בכל פרט

אז מה הם הכוונות? מעבר לקונטרס הזה ללמד את הכוונות בפרטות אבל חייבים לדעת שהקבלה הוא חלק בלטי נפרד מהתורה בכלל ומההלכה בפרט.

לא זכור לי, אולי בין 200-300 פעמים שהש”ע פוסק לפי הזוהר. וכל אחד חייב לאמוד בהלכות אלו.

למה צריך אני לכוון כל פרט שבשם השם עד שאומר הרשב”י שמי שחסר בפרט אחד פגם בשם?

מדובר כאן על חיוב ליחד את השם בפרטות לא רק בכלות.

להבין זה אביא את דברי ספר שומר אמונים הקדמון הקדוש, וזה לשונו בקיצור עיין שם באורך (ויכוח א) “הנה הדבור הראשון של עשרת הדיברות הוא אנכי…ופירוש המצווה הזו האו, שצוונו להאמין או לידע שיש אלוקה ממציא כל הנמצאים ומשגיח עליהם, ובכלל המצוה הזו לידע סדר הנמצאים ממנו איך הוא יתברך שמו מסדרם ומניעם ומנהיגם… ולא הזכיר הרמב”ם ידיעת שאר הנמצאים שלמלה מהגלגל, לפי שנעלם ממנו מציאותם, אמנם כוונתו מבוארת דמצוה זו איננה לבד לידע שיש אלקה, כי אם גם לידע סדר הנמצאים ואיך הוא מנהיגם בכחו ולזה האריך שני פרקים בביאור הענין. והנה לפי זה אין ספק שהמקובלים מקיימים מצוה זו בשלימות יותר מכל אדם…אמנם העוסק בפשט לבד לא ישלם מצוה זו על מתכונה…גם מצוה האמנת היחוד אינם מקיימים כראוי , כי אינם יודעים מהו אחדות השם…הנה כמה דברים יש שאמרים על כל אחד ואחד מהם שהוא אחד… ועתה אשאלך…

שאלתיאל: אין אנו חושש לדעת הדקדוקים ההם, כי די לי בשאאמין שהשם הוא אחד כמו שנאמר ה‘ אלקינו ה‘ אחד, כשאני מקבל עלי עול מלכות שמים, אני מחשב שהקב”ה אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם.

יהודיע: עליך אמר קרא בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוה אנשים מלומדה. והלא אם יאמר אדם כל היום, אני מאמין שהשי”ת אחד, מה מועיל לו, אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו…ולכן ודאי שחייב האדם לבקש לדעת קבלת רבותינו ז”ל על סוד אחדותו באיזה צד תאמר וכמ”ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה‘ הוא האלקים וגו‘.” עכ”ד.

בגדר החיוב

אינני יודע בבירור עד כמה חייבים לכוון כדי להפתר מחיוב הזוהר. האם זה מספיק ללמוד את דברי הזוהר בלבד בפרשת ואיקרא? או שחייבים ללמוד עד הסוף כל דברי האר”י ז”ל והרש”ש. זה אולי שאילת חכם, וכל אחד לפי מדרגתו, אבל שמעתי ממקבול אחד שמאוד כדאי ללמוד לפחות את דברי האר”י בשארי מאמרי רשב”י על זוהר הנ”ל. וזה עיקר החיוב לכוון בכתיבת שם השם, אבל במה שמוזכר לעיל שלפי המחשבות של הסור כך הקדושה של הסת”ם יש לכל סופר להוסיף בכל הכוונות שבענין התפילין בשער הכוונות, מצת שימורים, בספרי חסידות וכל המוסיף, מוספין לו טובה מן השמים.

דרך לסופרים הרוצים ללמוד את הכוונות

אבל לתת קצת כיוון לסופרים הרוצים ללמוד אני ממליץ לכל הפחות ללמוד את דברי הזוהר הקדוש הנ“ל פ‘ ויקרא בהרחבה עם פירושים, ספר קדושות יצחק (הרב יצחק בן זכרי ירושלים תשס“ג) וספר נקודות הכסף (הרב בינג) כרך ראשון במהדורה החדשה עמ‘ 393 ואת דברי האריז“ל על שער מאמרי רשב“י פ‘ ויקרא.

אבל כדי לקבל הבנה אמיתית של הכוונות חייבים להתחיל בלימוד אידרא רבא, והאדרא זוטא וכל הספר אוצרות חיים. וזה דבר חשוב לכל חיים! כמו כן למי שיכול טוב ללמוד העץ חיים במיוחד שער אב“א פרק יא, שער ענך פרק ה‘ וח‘, ושער המוחים פר י‘.

וכדי להבין כראוי את דברי האריז“ל צריכים גם ללמוד את הרש“ש, לכל הפחות רחובות הנהר עמוד ז.

הכוונות “השורה התחתונה” של הרש“ש הלכה למעשה מובאים בשמן ששון כרך ג‘ עמוד 10. המילים מאוד סתמיות, ולקח לי שנתיים להבין אותן במלואן.

בנוסף לכל זה חשוב שהסופר יכתוב עם קדושה של הגוף ולא יקשיב למוזיקה, לשיעורים או לרדיו בזמן הכתיבה. (שבט הלוי סיקסט כרך ו‘ והרב אלישיב בעל פה)

מי שלא יכול לעמוד על כל זה, אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא… אבל כל סופר יעשה השתדלות לקבל ידע בזה לפי שכלו, ועל תהיה בכלל הזוהר “עדיף שלא ניברא.”

ומי שצריך לרחוש כתבי קודש, החכם עיניו בראשו, שיחקור ויגעת ומצאת, ברוך השם יש הרבה סופרים היודעים את סודם.

בברכה, 

וימלאה הארץ דעה את ה‘ כמים לים מכסים